פליטים, מהגרי עבודה או מסתננים?
מבקשי מקלט מאפריקה מהווים פחות מחצי אחוז מן האוכלוסייה הכללית בישראל. מספרם נמוך אפילו ביחס למספר הכולל של מהגרי העבודה ("העובדים הזרים") בארץ: בישראל חיים כ-35,000 מבקשי מקלט, לעומת מעט יותר מ-80,000 מהגרי עבודה (נתוני זרים בישראל).
על אף שקהילתם קטנה יחסית, מבקשי המקלט מצויים במוקדה של מדיניות המגדירה אותם כ"מסתננים" או כ"מהגרי עבודה", ומבקשת באופן גובר והולך לאלצם לעזוב את ישראל. כעת, בזמן שסוגיית ההגירה עומדת באור הזרקורים ברחבי העולם, חשוב מתמיד הליך הוגן ויעיל למתן מקלט.
כדי להבין את הדרישה לקבלת מקלט, עלינו לשאול: מדוע מבקשי המקלט עזבו את מולדתם? ומדוע אין ביכולתם לשוב אליה?
נכון לסוף שנת 2018, חיו בישראל כ-35,000 מבקשי מקלט ממוצא אפריקאי, מתוכם כ-70% נמלטו מהדיקטטורה הצבאית של אריתריאה וכ-20% מגיעים מסודן המדממת והמשוסעת
אריתריאה: "צפון קוריאה של אפריקה"
אריתריאה: כמעט שלושה רבעים ממבקשי המקלט בישראל באים מאריתריאה. מדינה זו נתונה לשלטונה של אחת הדיקטטורות האכזריות ביותר הפועלות כיום בעולם. כפועל יוצא, היא הפכה לאחת מ"יצרניות הפליטים" הגדולות בעולם. רבים מאזרחיה של אריתריאה ברחו ממנה בעקבות הגיוס הכפוי והבלתי מוגבל בזמן הנהוג בה: החל מ-1995, כל אזרח אריתריאי שגילו 18 ומעלה (למעט נשים מועטות) נדרש להעביר את שנת התיכון האחרונה שלו במרכז המיועד לאימון צבאי, ושירות צבאי זה ניתן להארכה באופן בלתי מוגבל. יתרה מכך, פעילותם של החיילים בצבא אריתריאה חורגת מתחום המשימות הצבאיות הבסיסיות, ומקיפה גם עבודות כפייה בחקלאות, בבניין ובהקמת תשתיות. מסיבות אלה, ארגון העבודה הבינלאומי הגדיר את השירות הצבאי באריתריאה כ"עבודות כפייה". כאשר אזרחים אריתריאים מסרבים לשרת בצבא או נתפסים בניסיון לעזוב את המדינה, הם נעצרים, נאסרים ומעונים בבתי כלא בתנאים מחפירים. כל זאת, ללא משפט.
מרגע שאזרח אריתריאה עזב את מדינתו הוא נחשב לאויבה, ועם שובו אליה הוא עלול להיכלא או לעבור עינויים.
מדינות נוספות
סודאן
כמעט 20% ממבקשי המקלט בישראל באים מסודאן, חלק גדול מהם מחבל דארפור רב-המורכבות. סודאן היא רפובליקה דיקטטורית, שבה הנשיא, עומר אל-בשיר, מחזיק בכל הסמכויות. אל-בשיר הואשם בפשעי מלחמה שונים, ובהם ביצוע רצח עם. הוא מימן התקפות על קבוצות אתניות, אשר כללו הריסת כפרים, רצח של מאות אלפים והתקה של מיליונים נוספים ממקומם.
חלק גדול מן ההתקפות האתניות הללו מתקיימות בחבל דאפור. מיליציות ערביות המכונות "ג'נג'וויד" בזזו כפרים בחבל ארץ זה וערכו בהם טיהור אתני, בעוד צבא סודאן מסייע לפעולתן. הסכסוך בדארפור מתמיד לאורך השנים, והוא אף החריף בעקבות הבצורות ההרסניות שפקדו את אזוריו המערביים של חבל ארץ זה. בסודאן, פעילים פוליטיים נעצרים באורח שרירותי וסופגים עינויים.
ישראל נחשבת לאויבת של סודאן, וכניסה לשטחה מהווה פשע העלול לגרור ענישה. דבר זה מוסיף מורכבות לשיבתם של מבקשי מקלט מישראל לסודאן.
אתיופיה
מספרם של מבקשי המקלט הבאים מאתיופיה קטן, אך הוא הולך וגדל. במדינה זו, מתנגדים פוליטיים ועיתונאים נתונים לעתים תכופות להטרדות, לאיומים ולמעצרים. זרועות הביטחון מפעילות כוח רב כנגד מפגינים, לעתים עד כדי גרימת מוות. יתרה מכך, הממשלה אף מגרשת קהילות ילידיות מאזורים המוקצים לפיתוח, ומגדירה יחסים בין בני אותו המין כפשע.
המילים בהן אנו משתמשים
ההבדל העיקרי בין מהגרי עבודה לפליטים טמון בשאלה, מדוע הם עזבו את מולדתם. בניגוד למהגרי עבודה, מבקשי מקלט רבים בישראל ברחו בשל חשש מבוסס-היטב מפני רדיפה, עינויים או היקלעות למצבים הקרובים לעבדות. אף על פי שאלפי מבקשי מקלט הגישו בקשות לקבלת מעמד פליט בישראל, מעטים ביותר (פחות מ-0.5%) זכו לקבל מעמד כזה.המדיניות הנוכחית של ישראל מבקשת לאלץ מבקשי מקלט לעזוב את ישראל דרך "חזרה מרצון". ואולם, גישה זו ממשיכה לחשוף את מבקשי המקלט לסיכון מבלי שהיא מעניקה להם הבטחה כלשהי לביטחון או להגנה מכוח החוק. עבור מבקשי מקלט רבים, השיבה הביתה עדיין איננה בגדר אפשרות בטוחה.